פרק הפתיחה מחזיר את הצופים לטלטלה הנוראה של התרסקות שלוות יום הכיפורים לקולות נפץ, חורבן ומצוקה; אל הרגעים הגורליים של היומיים הראשונים, 6-7 באוקטובר, כשהפלישה המצרית והסורית המתואמת מכריעה את ההגנות הדקיקות בקווים, חיל-האוויר אינו מצליח לסכור את השיטפון והמנהיגים מאבדים את העשתונות וכמעט גם את המדינה – ובה בעת, המתכנן הראשי של המלחמה, אנואר סאדאת, מודיע לקיסינג'ר שמבחינתו, המלחמה יכולה כבר להסתיים, אם רק ישראל תתחייב לפתוח בתהליך מדיני שסופו נסיגה לגבול 5 ביוני 1967. מה שגולדה סירבה לעשות, מה שמנחם בגין הסכים לו ארבע שנים לאחר תום הפרק הרביעי, שממנו יעלה הפיקפוק, מי באמת ניצח במלחמה, והאמנם לא ניתן היה להגיע לתוצאה מדינית דומה גם בלעדיה? גולדה מוקלטת בשיחה סגורה בבית הלבן כשהיא מסכימה לנסיגה חלקית בלבד, "כדי שהמצרים יפעילו את תעלת סואץ – ערובה לכך שלא יפתחו באש". סאדאת סירב והמשיך להזהיר שייצא למלחמה, אך העמדה הישראלית עוד הוקשחה לקראת הבחירות לכנסת. "איש לא התייחס לסאדאת ברצינות," מודה קיסינג'ר בראיון מיוחד. מה קרה שם? ומדוע? "ניצחון זה דבר נורא," אומר אחד הקצינים על מלחמת ששת הימים, "מה קרה בניצחון הזה? לאן זה מוליך אותי? למלחמה הבאה?" והתשובה העגומה, החיובית, ניתנת בקולו של משה דיין, המהדהד ממעמקי
מהבונקר הנצור במוצב תל סאקי ברמת הגולן ומהמעוזים המכותרים שעדיין לא נפלו בקו הסואץ ועד ל״בור״ של הפיקוד העליון בתל-אביב, הולכת ומשתלטת תחושת ייאוש, עד כדי מועקה קיומית. שבעה ושמונה באוקטובר מביאים את מלחמת יום הכיפורים לשפל של הירהורים אובדניים. שר הביטחון משה דיין חוזר מהצפון מדוכדך עד כדי ״חורבן הבית״, ראש הממשלה גולדה מאיר מדברת על התאבדות ובתל סאקי נשלפים פינים מנצרות רימונים כדי לפוצץ את הבונקר על 24 לוחמיו והסורים המאיימים להיכנס אליו. נסיון חפוז לכיבוש מחדש של החרמון, שנפל בשעות הראשונות, מסתיים בכשלון צורב. חיל האוויר מטולטל מסיני לגולן בלי ריכוז מאמץ וללא מענה לטילי הקרקע-אוויר המפילים את מטוסיו. אמ״ן והמוסד, שהשקיעו שנים בהאזנות ובסוכנים, מקווים להשיג מידע חיוני ברגעים גורליים ומדרבנים את התרנגולות האלקטרוניות והאנושיות, יותר מכל את אשרף מרוואן, להטיל ביצי זהב. מתקפת הנגד בדרום נכשלת. קולו של דדו, הרמטכ״ל, נסדק ב״בור״ - ומשודר לראשונה לאחר 40 שנה - באומרו על אלוף הפיקוד שמואל גורודיש, ״בן אדם שעוד לא יצא (מהמפקדה, עשרות קילומטרים מהתעלה), בדרך כלל לא מבקש רשות לכבוש את סואץ, אם הוא נורמלי״. גולדה רוצה לטוס בחשאי, לשעה אחת, לגלות לניקסון עד כמה קשה מצבה של ישראל. קיסינג׳ר אוסר עליה לבו
מהיום הרביעי למלחמה ברור להנהגה הישראלית, אך עדיין לא לאמריקאים ועוד פחות מכך למצרים ולסורים, שצה״ל אינו מסוגל להשיג הכרעה. הפלישה בצפון נבלמת ונהדפת. אוגדות הפיקוד אף מתקדמות לתוך מובלעת קטנה ומנסות להתקרב לטווח תותחים מדמשק, אבל חאפז אסד נשען על סיוע סובייטי רב וממשיך בלחימה. במטכ״ל מבינים שהמצב בחזית הסורית לא ישפיע על אנואר סאדאת - אין לו סיבה להסכים להפסקת אש, כל עוד ישראל נשחקת בנשק ובמשק ומסרבת להתחייב לנסיגה מלאה מסיני. ב-12 באוקטובר מרימה ישראל לכאורה, דגל לבן. הופעתה המפתיעה של אוגדה עיראקית טרייה לתיגבור הצבא הסורי גורמת להפסקת ההתקדמות לעבר דמשק, ומפקד חיל-האוויר מודיע שהמחסור במטוסים ובטייסים מחייב הפסקת-אש בתוך יום או יומיים. עמדתו משכנעת את הרמטכ״ל ואת גולדה, המודיעה לקיסינג׳ר שהשאיפה הישראלית התהפכה לחלוטין והיא הפסקת-אש עכשיו, בלי להמתין להישגים קרקעיים מעבר לקווים. זהו ניגוד משווע למדיניות גולדה מאז ירשה את לוי אשכול בראשות הממשלה ולזחיחות הכללית, של מפלגת העבודה כמו גם של הליכוד ולמועמד החדש שלו אריאל שרון, ממש עד למלחמה. קו בר-לב בשטח הוא ביטוי של קו גולדה-דיין-גלילי במדינאות: לא תהיה מלחמה, כי ישראל מרתיעה את הערבים; גם תמורת שלום, לא תהיה נסיגה כוללת, ובשטחים שלא יוחזרו
בעורף הישראלי מצטיירת תמונה קודרת - רשימות הולכות ותופחות של חללים, פצועים, שבויים, נעדרים. הבעייה המעסיקה את גולדה, דיין, דדו ועמיתיהם היא איך לסיים את המלחמה ולהתחיל לשקם את צה״ל; לכן נחוצה הפסקת-אש מיידית, גם ללא הישג קרקעי בחזית המצרית. קיסינג׳ר מסביר שהפסקת-אש מעמדת חולשה ישראלית תהיה הצלחה אדירה לערבים ולסובייטים ותקרין לרעה על המצב המדיני שלאחר המלחמה. הוא משכנע את ניקסון לכפות על הפנטגון רכבת אווירית למילוי מחסני צה״ל ומגלגל הלאה ללא חשק את יוזמת הפסקת-האש של ישראל, אך סאדאת פוקד להעביר מזרחה את האוגדות המשוריינות. צה״ל, שממתין לכך בזכות התרעה של המוסד, מכה את השריון המצרי ומוכן סוף-סוף לצלוח מערבה, בתקווה לפגוע בסוללות טילי הקרקע-אוויר, לקעקע או לכתר את המאחז המצרי שממזרח לתעלה ולהתייצב בקווים נוחים יותר בתום המלחמה. הצליחה מתבצעת בקושי רב, באווירת מאבקים בין מפקדים בכירים והפרת הוראות (״לא מפתיע אותי שאריק שרון משקר,״ אומר דיין לדדו) ולנוכח האצת המהלכים הסובייטים-אמריקאים. הפסקת-האש הראשונה מופרת, צה״ל ממשיך להתקדם, נקלע לשני קרבות אחרונים יקרים - בחרמון ובסואץ - וגורר את המעצמות להסלמה, כולל כוננות גרעינית. המלחמה מסתיימת בדרום - ונמשכת כהתשה בצפון - בנימה מרה, בלי שבהנהגה הישראלית