מהבונקר הנצור במוצב תל סאקי ברמת הגולן ומהמעוזים המכותרים שעדיין לא נפלו בקו הסואץ ועד ל״בור״ של הפיקוד העליון בתל-אביב, הולכת ומשתלטת תחושת ייאוש, עד כדי מועקה קיומית. שבעה ושמונה באוקטובר מביאים את מלחמת יום הכיפורים לשפל של הירהורים אובדניים. שר הביטחון משה דיין חוזר מהצפון מדוכדך עד כדי ״חורבן הבית״, ראש הממשלה גולדה מאיר מדברת על התאבדות ובתל סאקי נשלפים פינים מנצרות רימונים כדי לפוצץ את הבונקר על 24 לוחמיו והסורים המאיימים להיכנס אליו. נסיון חפוז לכיבוש מחדש של החרמון, שנפל בשעות הראשונות, מסתיים בכשלון צורב. חיל האוויר מטולטל מסיני לגולן בלי ריכוז מאמץ וללא מענה לטילי הקרקע-אוויר המפילים את מטוסיו. אמ״ן והמוסד, שהשקיעו שנים בהאזנות ובסוכנים, מקווים להשיג מידע חיוני ברגעים גורליים ומדרבנים את התרנגולות האלקטרוניות והאנושיות, יותר מכל את אשרף מרוואן, להטיל ביצי זהב. מתקפת הנגד בדרום נכשלת. קולו של דדו, הרמטכ״ל, נסדק ב״בור״ - ומשודר לראשונה לאחר 40 שנה - באומרו על אלוף הפיקוד שמואל גורודיש, ״בן אדם שעוד לא יצא (מהמפקדה, עשרות קילומטרים מהתעלה), בדרך כלל לא מבקש רשות לכבוש את סואץ, אם הוא נורמלי״. גולדה רוצה לטוס בחשאי, לשעה אחת, לגלות לניקסון עד כמה קשה מצבה של ישראל. קיסינג׳ר אוסר עליה לבו