פרק הפתיחה מחזיר את הצופים לטלטלה הנוראה של התרסקות שלוות יום הכיפורים לקולות נפץ, חורבן ומצוקה; אל הרגעים הגורליים של היומיים הראשונים, 6-7 באוקטובר, כשהפלישה המצרית והסורית המתואמת מכריעה את ההגנות הדקיקות בקווים, חיל-האוויר אינו מצליח לסכור את השיטפון והמנהיגים מאבדים את העשתונות וכמעט גם את המדינה – ובה בעת, המתכנן הראשי של המלחמה, אנואר סאדאת, מודיע לקיסינג'ר שמבחינתו, המלחמה יכולה כבר להסתיים, אם רק ישראל תתחייב לפתוח בתהליך מדיני שסופו נסיגה לגבול 5 ביוני 1967. מה שגולדה סירבה לעשות, מה שמנחם בגין הסכים לו ארבע שנים לאחר תום הפרק הרביעי, שממנו יעלה הפיקפוק, מי באמת ניצח במלחמה, והאמנם לא ניתן היה להגיע לתוצאה מדינית דומה גם בלעדיה? גולדה מוקלטת בשיחה סגורה בבית הלבן כשהיא מסכימה לנסיגה חלקית בלבד, "כדי שהמצרים יפעילו את תעלת סואץ – ערובה לכך שלא יפתחו באש". סאדאת סירב והמשיך להזהיר שייצא למלחמה, אך העמדה הישראלית עוד הוקשחה לקראת הבחירות לכנסת. "איש לא התייחס לסאדאת ברצינות," מודה קיסינג'ר בראיון מיוחד. מה קרה שם? ומדוע? "ניצחון זה דבר נורא," אומר אחד הקצינים על מלחמת ששת הימים, "מה קרה בניצחון הזה? לאן זה מוליך אותי? למלחמה הבאה?" והתשובה העגומה, החיובית, ניתנת בקולו של משה דיין, המהדהד ממעמקי