מהיום הרביעי למלחמה ברור להנהגה הישראלית, אך עדיין לא לאמריקאים ועוד פחות מכך למצרים ולסורים, שצה״ל אינו מסוגל להשיג הכרעה. הפלישה בצפון נבלמת ונהדפת. אוגדות הפיקוד אף מתקדמות לתוך מובלעת קטנה ומנסות להתקרב לטווח תותחים מדמשק, אבל חאפז אסד נשען על סיוע סובייטי רב וממשיך בלחימה. במטכ״ל מבינים שהמצב בחזית הסורית לא ישפיע על אנואר סאדאת - אין לו סיבה להסכים להפסקת אש, כל עוד ישראל נשחקת בנשק ובמשק ומסרבת להתחייב לנסיגה מלאה מסיני. ב-12 באוקטובר מרימה ישראל לכאורה, דגל לבן. הופעתה המפתיעה של אוגדה עיראקית טרייה לתיגבור הצבא הסורי גורמת להפסקת ההתקדמות לעבר דמשק, ומפקד חיל-האוויר מודיע שהמחסור במטוסים ובטייסים מחייב הפסקת-אש בתוך יום או יומיים. עמדתו משכנעת את הרמטכ״ל ואת גולדה, המודיעה לקיסינג׳ר שהשאיפה הישראלית התהפכה לחלוטין והיא הפסקת-אש עכשיו, בלי להמתין להישגים קרקעיים מעבר לקווים. זהו ניגוד משווע למדיניות גולדה מאז ירשה את לוי אשכול בראשות הממשלה ולזחיחות הכללית, של מפלגת העבודה כמו גם של הליכוד ולמועמד החדש שלו אריאל שרון, ממש עד למלחמה. קו בר-לב בשטח הוא ביטוי של קו גולדה-דיין-גלילי במדינאות: לא תהיה מלחמה, כי ישראל מרתיעה את הערבים; גם תמורת שלום, לא תהיה נסיגה כוללת, ובשטחים שלא יוחזרו