בעורף הישראלי מצטיירת תמונה קודרת - רשימות הולכות ותופחות של חללים, פצועים, שבויים, נעדרים. הבעייה המעסיקה את גולדה, דיין, דדו ועמיתיהם היא איך לסיים את המלחמה ולהתחיל לשקם את צה״ל; לכן נחוצה הפסקת-אש מיידית, גם ללא הישג קרקעי בחזית המצרית. קיסינג׳ר מסביר שהפסקת-אש מעמדת חולשה ישראלית תהיה הצלחה אדירה לערבים ולסובייטים ותקרין לרעה על המצב המדיני שלאחר המלחמה. הוא משכנע את ניקסון לכפות על הפנטגון רכבת אווירית למילוי מחסני צה״ל ומגלגל הלאה ללא חשק את יוזמת הפסקת-האש של ישראל, אך סאדאת פוקד להעביר מזרחה את האוגדות המשוריינות. צה״ל, שממתין לכך בזכות התרעה של המוסד, מכה את השריון המצרי ומוכן סוף-סוף לצלוח מערבה, בתקווה לפגוע בסוללות טילי הקרקע-אוויר, לקעקע או לכתר את המאחז המצרי שממזרח לתעלה ולהתייצב בקווים נוחים יותר בתום המלחמה. הצליחה מתבצעת בקושי רב, באווירת מאבקים בין מפקדים בכירים והפרת הוראות (״לא מפתיע אותי שאריק שרון משקר,״ אומר דיין לדדו) ולנוכח האצת המהלכים הסובייטים-אמריקאים. הפסקת-האש הראשונה מופרת, צה״ל ממשיך להתקדם, נקלע לשני קרבות אחרונים יקרים - בחרמון ובסואץ - וגורר את המעצמות להסלמה, כולל כוננות גרעינית. המלחמה מסתיימת בדרום - ונמשכת כהתשה בצפון - בנימה מרה, בלי שבהנהגה הישראלית