FN's vedtagelse af en delingsplan for Palæstina i november 1947 blev begejstret modtaget af jøderne, mens araberne følte sig bedraget af briterne. Der var oprør og demonstrationer mod planen fra Bagdad til Aden. I Jerusalem var der angreb på jøder og på jødiske forretninger. Kampene udviklede sig til terror på begge sider. Jerusalems jødiske kvarter var afhængig af forsyninger fra Tel Aviv, og hovedvejen mellem de to byer kunne kun passeres i konvoj på grund af arabiske angreb, og de jødiske terrorgrupper Irgun og Sterns massakre i landsbyen Deir Yassim i april 1948, drev mange arabere på flugt. Mens der herskede uenighed i den amerikanske regering, støttede Sovjet oprettelsen af en jødisk stat. Briterne besluttede sig til sidst til at nedlægge deres mandat, og mens de arabiske stater opmarcherede tropper langs Palæstinas grænser, strøg briterne flaget for sidste gang den 14. maj 1948. Samme dag udråbte David Ben-Gurion staten Israel.
נבואות הציונות בדבר עתיד יהודי אירופה מתחילות להתגשם עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המדינות הדמוקרטיות במערב נועלות את שעריהן לפני פליטים מגרמניה ומפולין, ואלה המצליחים להגיע לארץ־ישראל מכפילים ואף משלשים בתוך 4 שנים את האוכלוסייה היהודית בארץ: מ־120,000 ל־400,000. הארץ משגשגת, ותל־אביב הופכת מעיירה קטנה לעיר.
