מאז 1997, כל אחד מחברי שבט הצ'ירוקי בדרום קרוליינה מקבל חלק שווה מההכנסות של הקזינו שבבעלותו של השבט. היום, השיקים השנתיים של השבט שווים כמעט $12,000 בשנה - מה שמאפשר לחברי השבט לחיות כרצונם. מה יכולה לספר לנו תוכניתם של הצ'ירוקי על ההשפעות ארוכות טווח של כסף ״חינמי״? האם כסף שניתן ללא תנאים וללא שאלות באמת עלול להפוך אותנו לעצלניים יותר, או שהסיפור האמיתי קצת יותר מורכב ממה שנוטים לחשוב?
כאשר קונאה שיומאצ'י פרסמה בעילום שם את המנגה שלה ״כדאי לך להתפטר לפני שתמות״ בטוויטר, המנגה מהר מאוד הפכה לוויראלית ביפן. שיומאצ׳י, שכמעט התאבדה בעצמה מרוב לחץ בעבודה, נגעה בנקודה רגישה במיוחד בחברה היפנית- תופעת ה-״קארושי״, או מוות כתוצאה מעבודת יתר. אבל מה אם התופעה היפנית הזאת היא רחוקה מלהיות אנומליה בעולם, ובמקום זה היא סימן שכולנו צריכים לחשב מחדש את האיזון שלנו בין חיים לעבודה לפני שזה מאוחר מדי?
כפר קטן במערב קניה הופך לבית לניסוי קיצוני - בכל חודש במשך 10 השנים הבאות כל תושב יקבל העברה במזומן של 22 דולר (סכום עתק במונחים מקומיים), ללא תנאים וללא שאלות. הכסף משמיים מגיע באדיבות עמותת גיב-דיירקטלי (GiveDirectly), הממומנת בעצמה ע׳׳י תרומות נדיבות מעמק הסיליקון. מה קורה כשאתה נותן לבנאדם יותר כסף ממה שהיה לו בחיים שלו? והאם אנחנו באמת מאמינים שגופים פרטיים הם אלה שאמורים להוציא אותנו מעוני?
בקיבוץ סמר שבערבה, כל הצרכים הבסיסיים של חברי הקיבוץ מכוסים - בין אם אתה עובד או לא. אבל אחרי 45 שנה הקהילה נמצאת בצומת דרכים, בה עקרון היסוד של הקיבוץ - ״עצמאות מוחלטת ואחריות אישית מוחלטת״ - מתערער. הרי לא כולם מסוגלים לעמוד מול הפיתוי של להוציא קצת יותר כסף בעודם עובדים קצת פחות (אם בכלל). יוסי אבנת, בין מקימי הקיבוץ, ודפנה פיין, אחת החברים החדשים שיצטרפו לקיבוץ בשנים האחרונות, מנסים כל אחד בדרכו למצוא פתרון לדיון הגורלי שמסעיר את הקיבוץ. האם ניתן לחיות בחופש מוחלט, בזכות נדיבות הקופה הציבורית, גם כאשר איננו בוטחים לחלוטין בשכנים שלנו?
על גדות תעלה שקטה באמסטרדם, סוזן טרקובסקי טמפלהוף מניחה את יסודותיה של אומה חדשה- ״ביטניישן,״ שהיא מכנה "מדינה וירטואלית". טרקובסקי טמפלהוף ולהקת המתכנתים הליברטריאנים העליזים שלה מקווים להפוך את המושג ״ממשלה״ לדבר מיותר ולהמציא ברית חברתית חדשה שתגרום לשפע ורווחה חברתית לכל מי שרק.. יוריד את האפליקציה שלהם. האם החזון שלהם הוא אוטופיה מודרנית בהתהוות או פשוט סיוט?
הסגר הראשון. בעוד שרוב המדינה מסתגרת בבתים, שלוש נשים ממרכז הארץ מתארגנות כדי לתת יד לאלה שמוצאים את עצמם חסרי אונים אל מול המכה הפתאומית של הקורונה. תוך חודשים ספורים ההתארגנות האזרחית הזאת - ״תרבות של סולידריות״ - הופכת למוקד סיוע שפונים אליו לא רק אנשים בודדים אלא גם ראשי ערים ופיקוד העורף. האם הממשלה לא אמורה להיות זה שדואגת לקיום הבסיסי של אזרחיה? או שבמקום לחכות לעזרה ממשלתית עדיף לנו להתחיל ללמוד לסמוך על השכנים שלנו?